<h1>רבינו יהונתן מלוניל — ב"מ</h1>
<h2>דף יח.</h2>
[ב"מ נ"ה ע"א] חמשה פרוטות הן, כלומר בחמשה מקומות אזלינן להאי שיעורא דפרוטה ולא בפחות מהאי שיעורא. ההודאה שוה פרוטה, מפורש ב[משנה הקודמת]. האשה מתקדשת בשוה פרוטה, לבעלה דכתיב [דברים כ"ד] כי יקח איש אשה וכו' ובהאי שיעורא אשה נקחת לאיש וצריכה גט ממנו. הנהנה בשוה פרוטה מן ההקדש, דכתיב [ויקרא ה'] נפש כי תמעל מעל וחטאה בשגגה. והמוצא שוה פרוטה, אבל בציר מהכי לא כדאמרינן [לעיל כ"ז ע"א] מאשר תאבד ממנו פרט לאבדה שאין בה שוה פרוטה. יוליכנו אחריו אפילו למדי, כלומר אם הודה שנשבע לשקר דלא הוה ליה כפרה עד שיחזירנו לידו של נגזל ממש ולא לשלוחו כדכתיב [במדבר ה'] ונתן לאשר אשם לו.
[ב"מ נ"ה ע"ב] חמשה חומשין הן וכו' כלומר חמשה הן שאדם מוסיף חומש עליהן, האוכל תרומה גדולה בשוגג, או האוכל תרומת מעשר מן המעשר שהלוי היה מפריש אחד מעשרה והיה נותנו לכהן כדכתיב [במדבר י"ח] והרמותם ממנו תרומת ה' מעשר מן המעשר, או האוכל תרומת מעשר של דמאי שהלוקח מעם הארץ צריך להפריש מספק אחד ממאה אבל תרומה גדולה של דמאי ליכא משום דלא חייבוהו חכמים כדאמרינן [סוטה מ"ח ע"א] לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שלא היו מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד והתקין להם שכל חבר שלוקח מעם הארץ צריך לעשר ועשו חכמים חיזוק לדבריהם להוסיף על תרומת מעשר של דמאי חומש על אכילתו לפי שאין הפרשתו אלא מדבריהם, או האוכל חלה או בכורים דמקרו נמי תרומה מוסיף עליהם חומש וכל הני דמקרי תרומה חד חומש קרי ליה משום דכולהו אכילת תרומה הוא ושם אכילה אחת היא. הפודה נטע רבעי או הפודה מעשר שני ודאי שלו מוסיף חומש ולא אשכחן חומש בנטע רבעי אלא גמרינן [קידושין נ"ד ע"ב] קודש קודש ממעשר שני ולפיכך הני תרתי נמי כחד חשיב להו. הפודה את ההקדשות מוסיף חומש דכתיב [ויקרא כ"ז] ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו (וקם) [והיה] לו הרי ג' ומשום דנפקא לן מקרא אחרינא קא חשיב ליה חד חד בפני עצמו. או הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה בשוגג חייב קרבן מעילה וחומש. הגוזל את חבירו ונשבע לו מוסיף חומש הרי כאן חמשה.
<h2>דף כא:</h2>
[ב"מ מ"ג ע"א] המפקיד מעות אצל שולחני אם צרורין וכו', כלומר אם הפקידן לו בכיס אחד בקשר משונה גילה דעתו שאינו רוצה שישלח בהם יד השולחני אפילו לפי שעה. ולפיכך, כיון שאין אנו נותנין לו רשות לשולחני שיהנה בהם אם יזדמן לו סחורה של רווח. אם נגנבו או אבדו אינו חייב באחריותן, דהא שומר חנם הוא דהא לא מטי שום הנאה לידיה. ואם הפקידן אצלו מותרין כלומר בלא קשר משונה גלי דעתיה דניחא ליה דלשתמש בהן השולחני שהרי ידוע לכל אדם שהשולחני צריך הוא למעות הרבה והיה לו לקשרם ולא קשרם ש"מ דניחא ליה שישתמש בהם אם יבואו לידו חילופין של מטבעות. לפיכך, אפילו לא ישתמש בהם השולחני חייב באחריותן דהואיל דשרו ליה רבנן לאישתמושי בהו כמאן דאישתמש בהו דאמי הואיל ונהנה נהנה. וחנוני כבעל הבית, אע"פ שצריכין לו מעות הרבה לקנות מיני פירות ושמן ויין להעמיד בחנותו שלא יחסר לו שום דבר אעפ"כ דינו כדין בעל הבית שאפילו יניחם מותרין לא ישתמש בהם, ור' יהודה פליג ואמר דדינו כדין שולחני שלא ישבע במה שבידו ואינו מספיק בשלו אלא א"כ לקח באחרים.
